<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד ובשביעי' בין ממעין שיצא תחילה, בין לא יצא תחילה אבל אין משקין לא מגשמים ולא ממי קילון. ואין עושין עוגייאות לגפנים.
רבי אלעזר בן עזריה אומר אין עושין האמה בתחילה במועד ובשביעית. וחכמים אומרים עושין בתחילה האמה בשביעית ומתקנין המקולקלות במועד ומתקנין קילקולי המים ברשות הרבים וחוטטין אותם אם עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים.
מתקנין הדרכים והרחובות ומקואות מים ועושין כל צרכי רבים ומציינין על הקברות, ויוצאין על הכלאים.
<h2>דף ד.</h2>
תנו רבנן מדלין מים לירקות כדי לאוכלן. ואם בשביל ליפותן אסור.
<h2>דף ה.</h2>
ואם רבים צריכין לו אפילו חפירה נמי מותר. והוא הדין לבורות שיחין ומערות. של רבים ושל יחיד. אם צריך חוטטין ולא חופרין. ואם אין צריך אפילו חטיטה אסור ושפין סדקיהן וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
<h2>דף ו.</h2>
סאה שיש בו רובע ימעט. בירושלמי [תרומות פ"ב ה"א] פליגי איכא למאן דאמר בתלוש קודם שזרע ואיכא למאן דאמר במחובר. ופריך במה אנו קיימין אי מכוין לערב ולזרוע אפילו חטה אסורה. אלא בנתערב ולא הרגיש עד שזרע ימעט מפני מראית העין עיין פר' המוכר פירות [צ"ד ע"א]. בירושלמי [שם] כיצד ימעט יפחות מן הרובע או יוסיף על הסאה ואם כי אין מבטלין איסור לכתחילה הכא ליכא אלא מפני מראית העין.
<h2>דף ו:</h2>
רבי אלעזר בן יעקב אומר מושכין המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו כל השדה זרעים שלא שתו לפני מועד. וחכמים מתירין בזה ובזה. רב אלפס פסק כרבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. ור"ת פירש רבינא דאמר שמע מינא האי תרביצא שרי לרבוצי בחול המועד פירש שהתחילו להרביץ מים טרם היו בו זרעים ודמי לשתו כבר והיינו נמי כר' אליעזר בן יעקב.
צדין האישות והעכברים בשדה האילן ובשדה הלבן (בדרכו) [כדרכו] בשביעית ובמועד. רבי יהודה אומר בשדה האילן כדרכו. בשדה הלבן שלא כדרכו. [ז' ע"א] כיצד כדרכו חופר גומא. כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקרדום ומדהה את האדמה. תניא רבי שמעון בן אלעזר אמר כשאמרו שדה לבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן סמוך לשדה אילן.
<h2>דף ז.</h2>
ומקרין את הפרצה במועד. ובונה כדרכו בשביעית. כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא. במתניתא תנא בצרור ואינו טח בטיט. פר"י לא פליגי ותרוייהו שרי. אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר בונה כדרכו ולא סותר. וכותל גוהה סותר ובונה מפני הסכנה. פר"י דווקא כותל הסמוכה לרשות הרבים אבל בינו לבין חבירו דליכא למיחש לגנבי לא יבנה כדרכו ולרשות הרבים איכא למיחש לגנבים הבאים על עסקי נפשות הוי כגוהה לר"ה ומותר לסתור ולבנות, ודווקא שלא כיוון לבנותם במועד אבל אם נתעצל לפני המועד ולא בנהו לא הוי כיוון ושרי כגון דהיה סבור לפני המועד שהיה יכול להמתין עד אחר המועד.
רבי מאיר אומר רואין הנגעים בתחילה להקל ולא להחמיר. וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר. פר"י דין מצורע רואה הכהן אם הוא מד' מראות ויש שם שער לבן מיד טמא ודינו כמוחלט וטעון פריעה ופרימה. לא ראה שער לבן מסגירו שבעת ימים ואין טעון עדיין פריעה ופרימה וביום שבעה של הסגר אם יראה שער לבן או פסיון הוא מוחלט. ואם עמד בעיניו מסגירו שנית שבעת ימים ואם יראה אז שער לבן או פסיון הוא מוחלט. ואם עמד בעיניו טהור ואינו צריך שום קרבן ולא תגלחת אבל מוחלט שנרפא ונטהר צריך תגלחת וקרבן שתי צפרים וטובל ומותר לבא במחנה (וטובל למחרת) ואסור בתשמיש המטה שבעה ימי ספרו. ולסוף שבעה חוזר ומגלח וטובל (ומותר לבא במחנה וטובל) למחר ביום השמיני ומביא חטאת ועולה ותחילה אשם ומנחה ולוג שמן.
<h2>דף ז:</h2>
פירש רבינו תם ורשב"ם דמוסגר ומוחלט בימי חלוטו שניהם מותרין בתשמיש המטה ושניהם צריכין שילוח חוץ לשלשה מחנות ומטמאין הבא עמו באהל.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רבי מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה הוא לו. רבי יוסי אומר אבל הוא לו. פסק רב אלפס כרבי יוסי.
ולא יעורר על מתו. פירוש לבקש ספדן ולא יספדנו קודם הרגל שלושים יו' מאי טעם אמר רב יהודה אמר רב מעשה וכו' ושמואל אמר אין המת משתכח שלשים יום מאי בינייהו כגון דעביד בחנם פר"י הילכתא כרב באיסורי ובחנם מותר בירושלמי [פ"א ה"ה] (פרק ז' דף פ' ע"ד) במה דברים אמורין במת ישן אבל בחדש שמת תוך שלשים למועד מותר. דבלאו הכי (יתורא) [זכור] הוא.
תניא המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהם אמר רב חסדא אפילו צרורים לו בסדינו. ירושלמי (פרק משקין בית השלחין [ה"ה] דף פ' ע"ד) ליקוט עצמות אין אומרים קינים ונהי אבל (אומרים קילוסין).
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כוכין וקברות במועד. פירש להקבר בהן אחר המועד. ובקונטריס פירש כל שכן צרכי אחרים והרמז"ל פירש איפשר בנברכת כי בימיהם היו קוברין דרך עראי עד יתעכל הבשר אבל עתה מותר לקבור במועד. עיין הלכות שמחות. אבל מחנכין ועושין נברכת. פר"י חפירה שיזוב שם מים מכבוסת מת. וארון עם המת בחצר רבי יהודה אוסר אלא אם יש עמו נסרים. עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון ומנסרין המנוסרין מערב יום טוב. רבי שמעון בן גמליאל אומר אף מנסרו בצנעה תוך ביתו. פסק רב אלפס כרבי שמעון בן גמליאל ירושלמי [פ"א ה"ו] לא שנו אלא באינו מת מפורס' אבל מת מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. ואהא סמכינן דבזמן הזה כולהו מפורסם. בירושלמי [שם] לא יקוץ לו ארזים ולא יחצוב אבנים.
ומאריך ומרחיב. פר"י כל שכן ארון מקצרו דמילוי עפרא בעלמ' הוא וליכ' טירחא ומלאכה כולי האי.
אין נושאין במועד לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמים, מפני ששמחה הוא לו. אבל מחזיר גרושתו. בירושלמי [פ"א ה"ז] דווקא מן הנשואין אבל מן האירוסין אסור. אין מערבין שמחה בשמחה בירושלמי [שם] דריש דכתיב [בראשית כ"ט] מלא שבוע זאת הילכך אין לעשות שתי נישואין משני בנים יחד. ויש מקומות שנוהגין שלא לעשות אפילו של נכרים יחד מדאמר (באיכה) [באבל] רבתי [פי"א] אין מקלסין שתי כלות כאחת משום איבה פירש שמא יכבדו האחת יותר מאחרת. בירושלמי [שם] מותר לישא בערב הרגל עיין פרק נערה [מ"ז ע"א] דאמר דמסר לה בשבתות וביום טוב.
מסרגין המיטות רבי יוסי אומר ממתחין. פר"י הלכה כרבי יוסי דאמר דווקא אם היו רפוי ממתחו אבל לא מסרגין. ודווקא לצורך המועד ממתחין והוא שלא כיון לעשות במועד.
<h2>דף ט.</h2>
תלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליטול רשות פעם שנית.
<h2>דף ט:</h2>
ועושה אשה תכשיטיה במועד כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה. איכא דאמר מעברת סכין על פניה של מטה. מכאן התירו לאשה הטובלת בחול המועד ליטול צפרניה עיין סמ"ק כי החמיר ליטול על ידי ארמאית.
<h2>דף י.</h2>
ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. פר"י כל הני דשרינן בשינוי דווק' לצורך המועד. היכי דמי הדיוט כל שאינו יודע לכוין אימרא בשפת חלוקו. מכליב רבי יוחנן אומר מפסיע ושמואל אומר כשיני כלבתא דאינן שוין. פר"י יש להחמיר לעשות תפירות רחבות ואחת גבוהה ואחת נמוכה. ולא יאמר לכותי אומן לתקן מלבושיו או מנעליו במוע' ואף שיתקלקלו אם לא שיתקננו דלא מקרי דבר האבוד אלא דבר המתקלקל ביותר. כן פירוש רבינו חננאל עיין פרק מקום שנהגו. [נ"ה ע"ב].
מעמידין תנור וכירים במועד. פר"י כבר נעשה התנור אבל מעמידו במקום חדש ועושה לו טפילה.
נוקרין פירש רבינו תם הלכה דנוקרין. ור"י פירש להחמיר. סוס שרכב עליו או חמור נוטל צפורניו. פר"י הוא הדין להטיל ברזיליים אם נפלו במועד.
<h2>דף י:</h2>
ושרי לאוקמי ריחייא ולמבני אוריא. פר"י דווקא אבוס ולמבני אצטבא ולא ארווא ממש.
מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה בחול המועד. וכל שכן קירור וקירצוף.
שרי לכסכוסי קירמי. פרק הזהב [ס' ע"ב] פירש בקונטריס להחלי[ק] כלי פשתן באבן. קיטורי בירי אסור. פר"י לקמט שקורין קרונצלי"ן עיין סמ"ק כי יש מפרשי' על בתי ידים.
האי מאן דמתקיל ארעא אדעתא דבי דרי שרי. אדעתא דארעא אסור. מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי מוליא בנצא וכו'. פירש רבינו תם דווקא בשדה אבל בבית להסיר גבשושית שרי.
הני תוהלני (פירש תמרים שלא נתבשלו) כיון דמתלעי כפרקמטיא האבוד דמי ושרי. פירש רבינו תם דווקא דבר האבוד מן הקרן אבל מה שלא בא לידו כגון שירויח עתה במועד. ואם ימתין יפסיד הריוח לא מיקרי דבר האבד לפי זה יש לאסור הלואה בחול המועד. ור"י פירש דהלוואה לא מיקרי פרקמטיא אך לא רצה להתיר אחרי שיצא מפי רבינו תם ולא מיחה בדבר מי שנהגו להתר. ונהגו להוציא הריבית מאותה שבוע יותר משהיה מוציא אם לא היה מלוה. פרקמטיא כל שהוא אסור ובדבר האבוד מותר. רבינא הוה מסיק זוזי וכו' אמר ליה אי האידנא משכחת להו ולא ביומי אחרינא כדבר האבוד הוא ושרי. וכל שכן דמותר להזהיר חובת כותים ולקבל יין מהם אם הבציר במועד.
<h2>דף יא.</h2>
שרי למיגדל אוהרי. פר"י מצודות קטנים של קנים אבל איזלי מצודות גדולות של חוטין מעשה אומן הוא ואסור.
ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט ולא מעשה אומן. הציר וקורה ומנעול שנשברו מתקנן במועד. וכבשין שיוכל לאוכלו במועד כובשין לצורך המועד.
כמאן מדלינא האידנא קביותא דדשא בחול המועד כרבי יוסי. דאמר דבר האבד מותר בלא שינוי. פסק רב אלפס ור"י דקיימא לן כרבי יוסי ומתקנין מפתח או קורה ואפילו נשברה קודם יום טוב והוא שלא כיון.
שרי למימלח מינייהו. והתנן כבשין דווקא שיוכל לאכול במועד. ומשני מעיקרא לאכילה איתינהו ואי שביק להו מפסיד בדבר האבוד ושרי. פר"י מכאן ראיה לרבינו תם דבעינן דבר האבד מן הקרן.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך זיתיו ואירעו אבל כו' טוען קורה ראשונה ומניחו אחר המועד וכו' פתח באבל וסיים במועד. דברים המותרים בחול המועד לא יעשה בעצמו באבלו ואפילו דבר האבד אלא אחרים עושין לו, ואם אין אומן אלא הוא יעשה בעצמו בצנע'. דהלכה כרבי גמליאל. האריסין והחכירין והקבלנין לשדה שלו לא יעשו כי אם על ידי אחרים מותר. החמרים הגמלים הספנים לא יעשו. פירוש אם הם אבלים לא ישכירו לא עצמם ולא (ב)בהמתם. אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים תחילה קודם האבל מותרים. שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה מלאכת אחרים בידו בין קיבולת (בין שלא בקיבולת) לא יעשה. מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו. פר"י אם יש לאבל סופר או מלמד או פועל בביתו לא יעשו. ואף בבית אחר, אם לא היה בידם תחילה קודם האבל. אם היה בלן או ספר לרבים והגיע עת הרגל יעשה. פר"י דווקא בשביל רגל או בשביל רבים. ירושלמי [פ"ג ה"ה] שני אחים שני שותפים ואירע אבל באחד מהן נועלין חנויותיהן.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלי קיבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. הני מילי בשבתות ובימים טובים ודליכא מתא דמקרבן להתם. אבל בחול המועד אזלי אינשי התם ואסיר. וכל שכן באבל דאסור. וקבלנות בשבת עיין פרק קמא דשבת [י"ז ע"ב].
מקבלין קיבולת במועד לעשות אחר המועד. פר"י אסור לאדם להשכיר עצמו במועד אפילו למלאכה המותרת לעשות לעצמו כדאמ' [י"ט ע"א] כותב אדם תפילין לאחרים בחינם אבל לא בשכר במה שמקבל שכר הוי עובדא דחול.
כל שאינו עושה אינו אומר לכותי. בחול המועד. פירש רבינו תם הוא הדין באבל ואם מקבלה הכותי לעשות לאחר המועד שרי או אם יעשנה תוך המועד כדאמר פרק קמא דשבת [י"ט ע"א] ופוסק עמו לשבות ואינו שובת רק לא ימדוד ולא ישקול ולא ימנה הישראל כדאמר מקבלין קיבול ובלבד שלא ישקול ולא ימנה.
אין מרביעין בהמה בחול המועד. פר"י הא בחול שרי ואפילו כמכחול בשפופרת דלא מהרהר דבעבידתה טריד וכן לא ירביע בכור ופסולי המוקדשין. חמורה שתבעה מרביעין עליה שלא תצטנן. דהוי דבר האבוד.
אין מדיירין. פירוש אין מכניסין צאן לדיר לזבל בחול המועד ואם באו מאליהן מותר ואין מסיעין אותן. היה שכיר שבת שכיר חדש שנה שבוע מסיעין. רבי אומר בשבת בטובה. ביום טוב במזונות. במועד בשכר אם באו מאליהן אמר רב יוסף הלכה כרבי.
מהו למשעא חביתא בשיכרא בחול המועד אמר ליה הלכה כרבי יוסי דחייש לפסידא ושרי בלא שינוי שיכרא נמי פסיד. זופתין חביתא ולא כוזתא ואיכא למאן דאמר כוזתא ולא (מביתא) [חביתא] פר"י כל זה מיירי בחביות שלימים אבל תיקון גלגלים חבית שקורין צרקלי"ש או סדקי חביות ודאי דבר האבד הוא ושרי. ירושלמי [פ"ב ה"ב] מי שהיה יינו לתוך הבור במה אנו קיימין מי שהגיע זמנן לבקר קודם מועד הוא חטא על נפשיה. ואי לא הגיע יכיל הוא קאים. ומשני כשהגיע זמנו וסבר דמצי קאי ולא קם. משמע אדם שהמתין לדעת שסבור שיוכל להמתין אחר המועד ועתה מפסיד לא מקרי כיון מלאכתו. ובצירת יין ובצרתו והבאתו לצורך המועד פשיטא דשרי כדאמר טוחני הקמח לצורך המועד ואם לקח מן הכותי קודם המועד או שהיה חייב לו. ואם לא יקח עתה שמא לא יפרע שרי ליקח דהוי פרקמטיא האבד. ואם הזמינו לכותי לפני המועד וסבור היה שיוכל להמתין עד אחר המועד וכבא המועד לא יוכל להמתין שרי. וכן בכרם של ישראל. אבל לקנות יין במועד כדי להרויח לא רצו הגדולים להתיר דלא מקרי דבר האבד כדפריש לעיל ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין לכן ידרשו איסור בדבר זה.
<h2>דף יב:</h2>
הלכות מועד כהלכות שבת יש מהם פטור אבל אסור ויש מותר לכתחילה. יש מפרשים מרבנן וקרא אסמכת'. ויש מפרשים מלאכת מועד מן התורה. טוחנין קמח קוצצין עצים מטילין שכר לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר מותר ובהערמה אית פלוגתא דרבוותא ופירש רבינו תם דאין להערים. אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש ובלבד שלא ידוש בפרות. כעובדא דחול.
דיקלא ואין צריך אלא לנסורת. פר"י דאסור.
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים. ובלבד שיכניסם בצנעה תוך ביתו. פר"י אפילו רבי יוסי דלא בעי שינוי צינעה מיהא בעי. רב יוסף הוה ליה כשורי עיילניהו ביממא. דצינעה דהני יממא הוא דבעי גברי ובליליא אוושא מילתא.
<h2>דף יג.</h2>
כיון מלאכתו במועד צרם אוזן בכור מוכר עבדו לכותים לא קנסו בנו אחריו.
אין לוקחין בתים עבדים אבנים ובהמה אלא לצורך המועד. ואם אין למוכר מה יאכל יכולין ליקח ממנו.
ישכיר אדם פועל שאין לו מה יאכל ואפילו לעשות מלאכה שלא לצורך המועד לאחר המועד.
אין מפנין מבית לבית לאותו חצר. פר"י לדידן דלית לן חצירות אסור לפנות מבית לבית וכל שכן דאסור מעיר לעיר אם אינו דבר האבוד. ואף אם הוא דבר האבוד יעשם בצנעה כל מה שיוכל ולא יכוין במועד.
ואין מביאין כלים מבית האומן. עיין סוף פרק מקום שנהגו [נ"ה ע"ב].
ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ואם אינו מאמינו מניחו בבית המשתמר לו הסמוך לאומן.
<h2>דף יג:</h2>
מחפין הקציעות בקש. מוכרי כסות פירות וכלים מוכרן בצנעה לצורך המועד. פר"י הני מילי דווקא דאינה ניכרת לכל דהוי לצורך המועד להכי בעי צינעא אבל דבר הידוע וניכר לצורך המועד לא בעי צינעא. הציידין מוכרין בצינעא. פר"י מוכרי עופות אבל ציידי דגים ניכר הוא דהוי צורך המועד ושרי אפילו פרהסיא.
תנו רבנן חנות הפתוחות לסטיו פותח ונועל כדרכו. פתוחה לרשות הרבים פותח ונועל אחת. וערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטר מפני כבוד יום טוב האחרון. ותבלין מזבין כי אורחייהו כדאמר רב יהודה שרא להנהו קרקפניתא. בירושלמי [פ"א ה"י] אין ללקט עשבים ולמכור בשוק שאינו לצורך המועד. ירושלמי [פ"ב ה"ג] (דף פ"א ע"ב) אומר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי הוינא מתיר לעשות מלאכה בחול המועד כלום אסרו אלא שיהיו אוכלין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ופחזין מכאן שטוב לעסוק בתורה בחול המועד.
תניא (בתוספות) [כתוספתא פ"ב ה"ב] מקום שהתירו לכבס (ולספוד) [ולספר] ברגל יעשו בצנעא.
<h2>דף יד.</h2>
פר"י כל אדם מצוה לגלח קודם הרגל ולא יכנס לרגל מנוול ולא יגלח במועד בין בתער בין במספרים בין בשום שינוי אבל הבא ממדינת הים אף כי להרויח יצא שרי. ויוצא מבית האסורין אף של ישראל ומנודה שפייס אם לא שלמו ימיו כגון לנידוי שלהם ושביעי לנידוי שלנו. וכל אילו אסורין לגלח בימי אבלו אם לא תכפוהו אבליו ותכבוסת אסור לכל אדם לבר מהני. ומטפחות ידים ספרים וספג וכו' ובגדי קטנים מותרים לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד צריך להחמיר עתה דלא שייך אזורו מוכיח עליו.
ואילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה והמנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והתיר במועד לשוט דברי הכל אסור. למזונות דברי הכל מותר. כי פליגי להרויח רבי יהודה סבר כלשוט רבנן סברי כמזונות. וקיימא לן כרבנן. עיין סוף פרק קמא דשבת [י"ט ע"א]. קטן מותר לגלח במועד. המיימוני ורוב ספרים פסקו כלישנא קמא דווקא נולד במועד.
<h2>דף יד:</h2>
אבל אינו נוהג אבילות ברגל. מנודה נוהג נידויו ברגל. דנין דיני ממונות ודיני מכות במועד ואי לא ציית משמתינן ליה. אבל אסור בתספורת וכן מנודה. [ט"ו ע"א] ואם מת בנידויו בית דין סוקלין ארונו.
<h2>דף טו.</h2>
אבל חייב בעטיפת הראש. ולא מנודה. אבל אסור בתפילין יום ראשון. מנודה מהו תיקו. מהו בשאילת שלום תיקו. מוחרם (בשהה) [ששהה] בנידוי ב' פעמים ל' יום שונין לו ושונה לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו. אבל אסור בתכבוסת שנאמר לבשי בגדי אבל. פירש ר"י מכאן שצריך אבל ללבוש בגדים כעורים. וכן מנודה. אבל חייב בקריעה מנודה מהו בקריעה תיקו. פסק רב אלפס דכל הני תיקו לקולא.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אסור בעשיית מלאכה. ולא מנודה. אבל אסו' בנעילת סנדל. מנודה תיקו. אבל אסור בתשמיש המטה. מנודה מהו תיקו. פירש ר"י מדבעי אי מותר בתשמיש המטה משמ' דאשתו ובניו מותרין לישב בארבע אמותיו. ומדבעי אי מותר בשאילת שלום משמע דמותר לדבר עם מנודה. מזמינן לדינא עיין פרק הגוזל [קי"ב ע"ב]. דקבעינן זימנא ואי לא אתי משמתינן. ולייטינן מאן דיתיב בארבע אמות דיליה ומפקרינן נכסיה.
לטחון בימי אבלו נר' דאסור דבר שאינו צריך ימי אבלו.
<h2>דף טז.</h2>
מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים. ומחרימין אחר ששים. והני מילי לאפקירותא אבל לדיני ממונות אין מנדין עד יקבעו שני חמישי ושני. טוט אסר טוט שרי. פסק רב אלפס דיכולין להתיר נידוי לאלתר כי מפייס לבעל דיניה. מנודה לרב מנודה לתלמיד ולא איפכא. לנשיא מנודה לישראל ולא איפכא. אחד מן התלמידים שנידה ומת חלקו אינו מופר ואתו תלתא אחרינא ושרו. אין נידוי פחות משלשים יום. ואין נזיפה פחותה משבעה ימים. ונידוי שלנו כנזיפה שלהם. ונזיפה שלנו חד יומא.
<h2>דף יז.</h2>
תלמיד חכם שנידה לכבודו נידויו נידוי. פירש ר"י הא דאמרינן בירושלמי אין נידויו נידוי היינו אם נידוהו בפני רבו. צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא.
המכה בנו גדול עובר לפני עור לא תתן מכשול.
ריש לקיש מנטר פרדיסא אתא גברא אכיל תאני רמא ביה קלא לא אשגח ביה. אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל ההוא אדרבה אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי, אתא שאיל ביה מדרשא אמרי ליה שלו נידוי שלך אינו נידוי זיל לגבי נשיא דלישרי לך דתנן אינו יודע מי נידוהו ילך אצל נשיא. הקשה ר"י הא עבר על לא תגזול ותירץ ההיא דאסר חמרא בצניתא בשבת שמתוה כדי לאפרושיה מאיסורא אבל הכא שכבר עבר לא הוה ליה לנדויה. פרק אילו הן הגולין [י"א ע"ב] נידוי אפילו על תנאי ואפילו מעצמו צריך התר' מנלן מיהודה וכו'. והני מילי אם קיבל עליו דבר שאין בידו עיין פרק קמא דנדרים.
ירושלמי אמר רבי יהושע בן לוי לא חרימית בר נש מימי.
<h2>דף יז:</h2>
כל אילו שאמרו מותר לגלח ברגל כשלא היה להם פנאי קודם הרגל והנזיר והמצור' אף על פי שהיה להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנות. ואבל שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל מגלח ברגל דאי חל שמיני בשבת ערב הרגל מודים חכמים לאבא שאול דמגלח בערב שבת ומשם הוכיחו בגיליון מאימתי דאי חל יום שלשים בשבת רוחץ בערב שבת שהוא עשרים ותשעה ואפילו בכל השנה שאין ערב הרגל.
כל אילו שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן. הני מילי שתכפוהו אבליו ושאר כל אדם שתכפוהו אביליו הכביד שערו מיקל בתער ולא במספרים ומכבס כסותו במים ולא בנתר וחול. ורוחץ בצונן ולא בחמין. פסק רב אלפס כשמואל דפסק כרבי יוסי דשרי ליטול צפרני יד או רגל בין במועד בין תוך שבעת ימי אבלו, [י"ח ע"א] והני מילי בשיניו אבל בנגוסטרי אסור. ובמועד אפי' בנגוסטרי שרי. ורב שמן דשקיל בשיניה משום דבבי מדרשא הוי. מיהו במועד פליגי רבוותא עיין סמ"ק. ומגלח שפה המעכב במאכל במועד.
מעשה בהר"ר שלמה מטרוייש שהיה אבל ובתוך שלשה ימים מת לו מת אחר והשלים אבילות הראשון. ואחר כך התחיל להתאבל על השני וטעמא לא פירש.
<h2>דף יח.</h2>
בסמ"ק לטול צפורני' תוך ז' לאבלו מותר ע"י שינוי לאחר ז' אפי' בלי שינוי.
שלשה דברים נאמרו בצפרנים זורקן רשע קוברן צדיק שורפן חסיד.
ואילו מכבסין במועד. הני דלעיל עד הנשאל לחכם ומטפחות הידים והספג וכל העולין מטומאה לטהרה. ואחרים (אוסרין) [אסורין] ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד. פירש ר"י ולא בימי אבלו. שלח רבי יוחנן כלי פשתן מותר לכבסן במועד. פירוש חלוק דלעיל מיירי של צמר. ופירש רבינו תם כוותיה אבל ר"י פירש להחמיר שלא לכבוס כלי פשתן.
<h2>דף יח:</h2>
ואילו כותבין במועד קידושי נשים. פירוש שטרי פסיקתא. וגיטין ושוברין דייתקי מתנות ופרוסבול. אגרות שום אגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירת בית דין ואגרות של רשות. פירוש של מלכות ורבינו חננאל פירש אגרות שלומים דלא הוי אלא טיול בעלמא וכן פסק רב אלפס. מותר לארס בחול המועד ואין עושין סעודת אירוסין ולא כונסין ולא מייבמין.
תניא בתוספתא [פ"ב ה"ג] כותב אדם חשבונותיו במועד מכאן נראה לי אותם המתירים להלוות במועד גם יתירו לכתוב כתבי משכונות וחובות.
אין כותבין שטרי חובות במועד ואם אינו מאמינו (מי) [או] שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב. אין מגיהין אות אחת אפילו בספר עזרא. פירש ר"י הנוהגין לכתוב איגרות עגולים איסור גמור הוא דלכל הפחות יש (ב)אות אחת כהוגן ונהגו לכתוב אותיות (מתוכות) [חתוכות] אף כי לא מצינו שהתיר התלמוד על ידי שינוי אולי אין זו כתיבה. מצאתי כי טוב לכתוב בשמאל אם יוכל או בימין ולתפוס הקולמוס על אצבע שאינו רגיל כל השנה. וכתיבת מעשי"ט לא קרי כתיבה.
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד. רבי יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו [י"ט ע"א] וטוה על יריכו תכלת לציצתו. רבי מאיר אומר כותב לאחרים בטובה. פירוש בחנם. רבי יהודה אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו. וכן הלכה. בהלכות גדולות דחייב אדם להניח תפילין בתשעה באב ולא דמי לאבל עיין פרק בתרא דתענית [ל' ע"א]. ובחול המועד פטור עיין פרק המוציא תפילין [צ"ו ע"א].
<h2>דף יט.</h2>
הלכה טוה במועד בין באבן בין בפלך פירש ר"י דווקא לציצתו שהיא מצוה ומכאן דאין לגדל פתילה בחול המועד ואפילו לפתילת בית הכנסת דלאו מצוה יתירה כציצית.
הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה. שמונה ימים בטלה ממנו גזירת שלשים. שבת עולה ואינה מפסקת. רגלים מפסיקים ואינם עולים. רבי גמליאל אומר ראש השנה ויום כיפורים כרגלים. והלכה אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה. [ע"ב] וקיימא לן כאבא שאול דאם חל שביעי להיות ערב הרגל מגלח בו ביום ואם לא גילח ערב הרגל מגלח אחר הרגל. ומודים חכמי' לאבא שאול ביום שלשים דמקצת היום ככולו והלכה כאבא שאול דיום שביעי נמי מקצת היום ככולו אבל מקצת לילה אינו ככולו. ואף לעניין שמועה רחוקה אם שמע בלילה עיין פרק ב' דמגילה [כ' ע"ב]. ובערב הרגל דאמרי' דבטלה ממנו גזירת שלשים ורוחץ יש פוסקים דממתין עד לערב ויש אומרים דממתין עד הלילה ורוחץ בצונן. אכן נהגו לרחוץ מיד בערב הרגל מתי שירצו. עיין בסמ"ק ובאבי"ה.
לא נהג אבילות קודם הרגל שעה אחת אחד שוגג ואחד מזיד אין רגל מפסיקו וכל שכן אבל אחר שעבר ולא נהג אבילות צריך לישב שבעה אחרי כן.
<h2>דף יט:</h2>
והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. פירש ר"י יש אוסרים לסרוק כל שלשים הואיל דגמרינן פרע פרע מנזיר וגבי נזיר אמרינן [נזיר מ"ב ע"א] חופף ומפספס ולא סורק. מיהו גדולים אחרים התירו דלאו דרשה גמורה היא מדאמרינן רגל מבטל תורת שלשים אלא מדרבנן כדי להתנוול ולמעט תענוג ובתלישת שער במסרק אין זה תענוג עיין בהלכות שמחות הרמז"ל שהביאו ראיה מחולו של מועד דאסור בנטילת שער ומותרין לסרוק.
תספורת אסור כל שלשים. תכבוסת ורחיצה כל שבעה. מיהו נהגו ברחיצה להחמיר כל שלשים. (וכן תמצא בסוף שמחות מהר"ם). ורחיצה דאסורה הני מילי להתענג אבל משום צער מותר. וכן לחוף ראשו אפילו תוך שבעה אי קשיא ליה העירבובא דרישא עיין פרק ב' דברכות [ט"ז ע"ב].
וקובר מתו ברגל מונה שבעה אחר הרגל ורוב גאונים פסקו דלא מני אלא ששה דיום טוב האחרון מיסליק סליק ליה לשבעה. והימים שעברו עליו מן הרגל אחרי שילוח מתו עולין לו למניין שלושים גם עולין לו למניין שבעה שאחרי הרגל כשהוא נוהג שבעה להיות מלאכתו נעשית על ידי אחרי' חוץ מביתו ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך ביתו בימים שעברו עליו מן הרגל מה שאין כן בשבעה אחרי' כדפי' לעיל. ואם שמע שמועה קרובה בשבת שהוא ערב הרגל אף על פי שאינו נוהג אבילות מכל מקום פסקו התוס' דבטלה הימנו גזירת שבעה.
<h2>דף כ.</h2>
מי שמת אביו ואמו ולא נודע לו עד אחר חצי שנה אינו מונה י"ב מיום שמועה אלא שעה אחת.
מעשה באחד ששמע שמועה קרובה לאחר שהתפללו ציבור תפילת מעריב ועדיין לא שקעה חמה ולסוף ששה ימים רצה לצאת חוץ כי אמר מקצת היום ככולו ומהר"ם אומר שזה אינו לעשות שתי קולות בשעה אחת לעשות יום ולעשות לילה אי איפשר ביום אחד אבל בשני ימים יכול להיות שנעשה (אותם) [אותה] שעה לילה ולמחר יום.
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד. איזהו קרובה בתוך שלשים דברי רבי עקיבא והילכתא כוותיה דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל.
<h2>דף כ:</h2>
רב בר אחוה דר' חייא ובר אחתיה וכו'. שמע מינה תלת ש"מ אבל אסור בנעילת סנדל וש"מ שמועה רחוקה אינו נוהגת אלא יום אחד וש"מ מקצת היום ככולו. פר"י מדלא אשכחן דקרע משמע דשמועה רחוקה אינו צריך קריעה. וכן משמע נמי בסמוך. וה"ה נמי דאין צריך הבראה. ומלשונו משמע דשמוע' קרובה צריכה הברא'.
מי שבאת לו שמועה קרובה בשבת עולה לו למניין וקורע באחד בשבת ומברכים ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצנעא. ורב יהודה גאון אומר אין מברכין בשבת הואיל ומברכינן בעשרה הוה ליה כפרהסיא וכן תניא לקמן אין מברכין ברכת אבלים בשבת ואין אבילות בשבת.
מי שהיה קטן כשמת מתו וקודם שעברו ל' נתגדל בן י"ג שנה ויום אחד. נראה דמתחיל להתאבל ז' ול' דהוי כשמע ברגל דמונה אחר הרגל ז' ול'. אבל אם הגדיל אחר ל' הוי כשמע ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינה נוהגת אלא שעה אחת. ומיהו על אביו ואמו ישלים י"ב חדש מיום קבורה ולא מיום שהגדיל.
שמע שמועה קרובה והוא שבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינה נוהג אלא יום אחד. (כתב רשב"א שנשאל כיון דשבת עולה אפי' לתחילת ימי אבילות. למה שמע בשבת ובמ"ש נעשה רחוקה למה אינו נוהג אלא יום אח' והשיב כו' מביאו בבית יוסף בי"ד סי' ת"ב. וכן אם שמע ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוק' נוהג יום אחד. והק' ר"י הלא היה יותר מז' קודם הרגל יבטלו תורת ל'. ותירץ דלא בטלו ל' אלא כשנהג אבילות לכל הפחות שעה אחת אבל זה שלא ידע לא בטלו אם לא תהיה שמועה רחוקה למוצאי הרגל. פר' יש בכור [מ"ט ע"א] אמר רב אשי הכל מודים לעניין אבילות יום ל' כיום שלפניו פי' אם שמע ביום ל' או אם מת תינוק ביום ל' הוי ספק נפל ואין מתאבלין עליו היכ' דלא ידעינן בודאי דכלו חדשיו עיין פ' מילה. [קל"ו ע"א] אבעיא להו קורע או אינו קורע ומסיק דאין קריעה בלא שבעה אלא באביו ואמו פירש בקונטרס דמבעיה ליה בכל שמועה רחוקה. אבל בתו' פי' דדוקא בשמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה או ברגל.
קורע על שמועה קרובה ולא ארחוקה כדלעיל. ואין מברין על הרחוקה וקורע על אביו ואמו אף על הרחוקה.
מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע. לאחר שבעה אינו קורע. במה דברים אמורים בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ואמו קורע והולך. פירש ר"י לא ידענא שיעורא דאביו ואמו.
אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ולא מתאבל עליה. וכן גרושתו אף על פי שיש לה בנים ממנו.
גר שנתגייר הוא ואמו בא מעשה לפני רבי ואמר להתאבל זה על זה. ומיהו לענין ירושה פסקו שלא לירש כדמשמע פרק קמא דקידושין [י"ז ע"ב].
תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים כהן מטמא להם, אבל מתאבל עליהם, אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו. הוסיפו עליהם אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. וכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו בבית כי הא דאמר רב לחייא בריה באפה נהוג אבילותא שלא באפה לא תנהוג אבילותא. ופסק רק אלפס דווקא חמיו וחמותו אבל אחי אשתו ואחותה לא. מסופק היה ריב"א באחי אביו ואחי אמו אם [מ]תאבל עליהם אדם והחמיר אבל בכלתיה היקל כיון דאינה קרובה אלא מחמת קידושין. אבל אם אחיו מן האב או אם אחיו מן האם לא יתאבל עליהם מיהו עתה לא נהגו כן. ואולי סמכו על רבי שמעון בן אלעזר דמיקל וכן משמע קצת בתוספות. תניא [כתובות ד' ע"א] הרי שהייתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים. מכאן כתבו גדולים הקובר מתו ברגל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים כל ימי הרגל דהא מדמה אילו הימים למועד דקא מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אף על פי שאמרנו אין אבילות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג ודווקא אביו של חתן ואמה של כלה אבל איפכא לא. לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר וכו'. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ומיהו דווקא שלשי' יום אבל לאחר מכאן אסורה. ויש מפרשים דנקט שלשים יום לרבותא וכן נהגו.
אחותו נשואה מאמו, הראב"ד כתב להתאבל. ורבינו יואל הלוי כתב שלא להתאבל.
וקריעה מעומד ואם קרע מיושב צריך לחזור ולקרוע מעומד וראיה מדוד ואיוב.
<h2>דף כא.</h2>
אילו דברים שאבל אסור בהם מלאכה. פירש ר"י דעני המתפרנס מן הצדקה מותר משלישי ואילך לעשו' בצנעה בתוך ביתו. ברחיצה פירש ר"י אסור בין בחמין בין בצונן. פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ויולדת מותרת לרחוץ עיין פרק (ג') [ב'] דברכות [ט"ז ע"ב]. ובסיכה ובנעילת הסנדל פירש ר"י דווקא בסנדל של עור דאף ביום הכיפורים מותר באנפליא של בגד. וליוצא בדרך שרי בנעילת סנדל כדאמרינן לעיל יצא בדרך נועל. הגיע לעיר חולץ. וכן אתה מוצא במנודה ואבל. ולכאורה משמע מיד בבאו לעיר חולץ. ונהגו שלא לחלוץ עד (באו רבים) [בואו] בביתו. וגרסינן בירושלמי אם ההלכה רופפת הלך אחר המנהג אם אינה עוקרת ההלכה. ואסור לקרות תורה נביאים וכתובי' וכו' ואם היו רבים צריכין לו מותר. מעשה ודרש כל היום כולו. פירש ר"י דבירושלמי משמע דאבל שונה במקום שאינו רגיל וכל שכן קורא בקינות ובדברים הרעים שבירמיה.
נראה דאבל אין לו לחזור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום.
אבל בשני אם באו פנים חדשות אינו מניח תפילין. ואם הניח ואחר כך באו פנים חדשות אינו חולץ. ובשלישית אפילו [לפני] פנים חדשות מניח.
אבל יום ראשון אסור להניח תפילין ובשני מניח ואם באו פנים חדשו' שלא ראוהו כל ימי אבלו חולץ בפניהם, כעולא דתניא כוותיה ולא כרבא. והא דאמרינן הלכה כדברי המיקל לא אשכחנא ליה בפלוגתא דאמוראי.
<h2>דף כא:</h2>
אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל. מכאן ואילך הולך ואין יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים. בג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. ואי לא ידעי ושאילו בשלמיה מודע להו שהוא אבל דלא מהדר שלמא. משלשה ועד שבעה אי לא ידעי מהדר להו שלמ' ולא צריך למודעינהו משבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלשים. ולאביו ולאמו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חדש.
בסמ"ק מז' ועד ל' שואל ומשיב כדרכו, ע"כ.
בא אצל אבל שלא ראהו שהתחיל לאבילתו מדבר עמו תנחומין ויוכל להזכיר אותו. לאחר שלשים ידבר עמו מן הצד יאמר לו תתנחם ולא יזכור לו המת.
תנו רבנן שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. והלכה כרבי שמעון דאמר אפילו ביום שביעי ובא ממקום קרוב טרם התפללו דהיינו מנחמים מונה עמהם והוא שיהיה גדול הבית בבית. מקום קרוב עשרה פרסאות. גדול הבית פירוש גדול המתאבלים אם הלך עם המת לקוברו מונה לעצמו ולא יבטל אצל הצעירים אפילו בא ממקום קרוב. ואם גדול הבית אינו בעיר גם אחד מן האחרים לא יבטל אצל בני הבית כיון דגדול הבית אינו בבית עיין הלכות שמחות הר"ם ז"ל.
הג"ה: בסמ"ק אבל אם שמע השמועה קודם לכן ימנה לעצמו. הגה מרבינו פרץ ז"ל קודם ביאתו עם האבלים אפילו אינו גדול הבית מ"מ כיון שחל אבילתו עליו קודם לכן ימנה לעצמו בסמ"ק, אדם ההולך אל בית הקברות עם המת כשיחזור תוך ג' ימים ימנה עם הצעירים ואפי' הוא גדול הבית ואם לא יחזור תוך ג' ימים ימנה לעצמו.
<h2>דף כב.</h2>
אתון דלא אזליתון בתר ערס' מכי אהדריתו אפייכו מבבא דאבולא מנו. בירושלמי [פ"ג ה"ה] אם נקבר על מנת לפנותו לאחר שבעה מתחיל למנות משיסתום הגולל [ראשון, ע"מ לפנותו תוך ז' משיסתיים גולל] שני.
על כל המתים מדחה מטתו הרי זה משובח. על אביו ואמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב י"ט או גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח. על כל המתים רצה ממעט בעסקו רצה אין ממעט. על אביו ואמו ממעט. פירש ר"י כגון דבר האבוד שרי.
<h2>דף כב:</h2>
על כל המתים רצה חולץ. פירוש מגלה זרועו דרך הקרע. רצה אין חולץ, באביו ואמו חולץ. פירש ר"י לא ידענא על מה סמכו עתה שלא לחלוץ. ולי נראה משום דאנו דרים בין הגוים כדאמרינן גבי כפיית המטה.
והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. פירש ר"י יש אוסרים לסרוק כל שלשים הואיל דגמרינן פרע פרע מנזיר וגבי נזיר אמרינן [נזיר מ"ב ע"א] חופף ומפספס ולא סורק. מיהו גדולים אחרים התירו דלאו דרשה גמורה היא מדאמרינן רגל מבטל תורת שלשים אלא מדרבנן כדי להתנוול ולמעט תענוג ובתלישת שער במסרק אין זה תענוג עיין בהלכות שמחות הרמז"ל שהביאו ראיה מחולו של מועד דאסור בנטילת שער ומותרין לסרוק.
על כל המתים רצה מספר אחר שלשים. ובאביו ואמו עד שיגערו בו חביריו. מפרש בירושלמי שלשים אחר שלשים. אכן נהגו שלשה חדשים. ומפרש בירושלמי [פ"ג ה"ח] דאין רגלים מפסיקין אכן בסמוך משמע דאם חל רגל אחר ששים יום דמגלח.
על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר שלשים על אביו ואמו לאחר י"ב חדש. פירש ר"י האי הכנסה מיירי אכילה. והשמחת מרעות מותר (לאחר ל') וה"מ באריסותא אבל בפרענותא שרי (פירש מיד במרדכי מועד קטן דף שצ"ב ע"ד מאריך). פירש רבי' תם סעודת ברית מילה הואיל ואיכא צער לינוקא שרי מיהו יש אוסרים. ובירושלמי [פ"ג ה"ח] יש דסעוד' מצוה מותר ומשם התיר רבינו אבי"ה לאכול בסיום מסכתא. ונהגו שלא ליכנס תוך בית הברכה לחתן וכלה אלא לעמוד בחוץ.
על כל המתים קורע טפח. רצה מבדיל קמי שפה פירוש שיקרע למטה מן השפה ופי הבגד למעלה שלם ושולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. וקורע בכלי בסכין וקורע מבפנים שלא בפני העם. על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. ומבדיל שפה ושולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם וקורע מבחוץ. (ובן) [וכן] לנשיא שמת צריך לקרוע מבחוץ.
על כל המתים לבוש חלוקים אינו קורע אלא העליון. על אביו ואמו קורע את כולן. ואפקרסותו אינו מעכב. יש מפרשין כגון קפ"א בצרפת או סרבל הואיל ולצניעות נעשות ובשבתו בביתו אינו לובשו. ויש מפרשים אפקרסותו היינו חלוק התחתון וכן נהגו לקרוע בסרבל על אביו ואמו. עיין בסמ"ק. אחד האיש ואחד האשה קורע את כולן על אביו ואמו רבי שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. פירש ר"י הלכה כתנא קמא ואף כי הוא מחמיר. והא דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל קריעה לחוד ואבל לחוד כדאמרינן לקמן [כ"ו ע"ב].
אשה שוללת קרעה לאלתר מפני כבודה. על חכם חולץ מימין. על אב בית דין משמאל על נשיא מכאן ומכאן. פירש ר"י לפי תיקון בית צואר שלנו אין חילוק בין ימינו לשמאלו.
אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלים ובני הכנסת משנים את מקומם. נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלים ובנים נכנסים בבית הכנסת (בשבת) וקורין שבעה ויוצאין ולא יטיילו בשוק אלא יושבין ודומין.
תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל. פירש ר"י רק יום קבורה. ומשמע מכאן אשאר מתים אין צריך להתאבל בלתי להוצאת המת כדאיתא פרק ב' דכתובות [י"ז ע"א]. ומה שרגילין העולם לבטל כל זמן שהמת בעיר פן יהיה עשיית צרכי המת נדחה כי כולם ילכו ללמוד ונראה לי בקהילות שעשו כתות כתות ויש אנשים מיוחדים המתעסקים בו אדם הלומד לשם שמים דאינו רגיל לטפל בהם יוכל ללמוד.
<h2>דף כג.</h2>
ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל. אמרו עליו על רבי חנינא בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל. שורפין על המלכים מיטתן וכלי תשמישן.
יושבים עם האבל לפני בית הכנסת בשבת וראייה מפרקי דרבי אליעזר [פי"ז] שני שערים היו בבית המקדש אחד של חתנים ואחד של אבילים ומנודים. לחתן היו אומרים מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישמחך בבנים ובנות. ולאבל היו אומרים ינחמך ה'. ולמנודה היו אומרים יתן בלב חכמים ויקרבוך ויתן בלבך לשמוע דברי חכמים.
מוהל אבל אחר יום שלישי ימול ואם אין שם אלא הוא ימול אף ביום ראשון. ולעולם ילך יחף לבית הכנסת.
תנו רבנן אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שנייה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב ואינו מדבר רביעית הרי הוא ככל אדם. רבי יהודה אומר שנייה אינו יוצא. שלישית אינו יושב במקומו. רביעית יושב ומדבר. חמישית הרי הוא ככל אדם. בירושלמי (פרק אילו מגלחין [ה"ה] דף כ"ב ע"ג) משמע הלכה כרבי יהודה. פירש ר"י אינו מדבר אלא כדי צרכו.
תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין פירש אסור לישא בימי אבלו עד אחר שלשים מתה אשתו אסור לישא אחרת עד יעברו ג' רגלים. רבי יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר. ואם אין לו בנים מותר מפני ביטול פריה ורביה. אין לו מי שישמשנו מותר מיד. היו לו בנים קטנים מותר מיד. מעשה שמתה אשתו של רבי טרפון ועד שהוא בבית הקברות אמר לאחותה לכי וגדלי בני אחותיך. ואף על פי שכנסה לא בא עליה עד לאחר שלשים. מי שאין לו בנים צריך עיון אם מותר לבעול לאלתר או לאחר שלשים. (עיין בתשובת הרא"ש כלל כ"ז סימן ה' ובאשר"י דף מ"א ע"א ובמרדכי דף שצ"ב ע"ג) פירש ר"י אשה שאין לה בנים אף כי לא מפקדה בפריה ורביה. או אשה שהיא אבילה בשביל צורך בנים קטנים התירו גם לישא דהא כנס אחותה שהיתה אבילה. (דף מ' ע"ד באשיר"י ביש לו בני כ"ו ובמרדכי דף שצ"ו ע"ב וע"ש) וראש השנה ויום הכיפורים וחג ושמיני שלו הרי הן כרגלים גם לעניין זה ואין לו מי שישמשנו נראה אם יש לו בנות גדולות נשואות ואינן אצלו יש להקל. ואם (שם) [הם] אצלו בבית ומשמשות אותו הדעת נוטה להחמיר. ובנים גדולים הדעת נוטה לפי ראות עיני ענייני (תשמיש) [שימוש]. גם אין לו מי שישמשנו ודלא אמיד ועשיר לשכור שמשים הדעת נוטה להחמיר אכן אם אינו יכול לשמור ענייניו ראיתי מקילין. ודין אין לו בנים פסק רב אלפס בעינן בן ובת כדאמרינן פרק הבא על יבמתו [ס"א ע"ב]. והיו לו ומתו לא קיים פריה ורביה. ובני בנים הרי הן כבני' אבל תרי מחד לא קיים פריה ורביה הלכה כתנא קמא דבעי שלשה רגלים.
ת"ר כל שלשי' יום לגיהוץ רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים. והלכה כרבי אליעזר בר שמעון וכבוס שלנו מותר לאחר שבעה. ובתענית [כ"ט ע"ב] אוסר אפילו גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם.
<h2>דף כג:</h2>
תנו רבנן מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר ואינו מברך ואין מזמנין עליו ואפילו הוא שבת אסור בתשמיש המטה. אבל אוכל בשר ומברך עיין פרק מי שמתו [י"ז ע"ב].
מת לו מת בשבת אוכל בלא הבדלה ולמחר יבדיל ויברך על היין והמבדיל ולא על מאור ובשמים.
<h2>דף כד.</h2>
כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. עד היכא עד גובה דדיקנא. פירוש עד גומות שבלחי נגד הפה. פירש ר"י לכאורה משמע דרב פליג עליה והילכתא כרב באיסורין ולא בעינן עטיפת ישמעאלים. ומיהו מדאמרינן בסמוך אביי אשכחיה לרב יוסף דפריש סודרא ארישיה ואזיל ויתיב בביתיה בשבת. משמע דדברים שבצנעה נוהג ומשמע דבשוק לא היה עושה ואי לא בעינן עטיפת ישמעאלים גם בשוק היה לו לעשות דהוה ליה דברים שבצנעה דלאו כולי עלמא מגלי רישייהו הילכך עטיפת הראש ותשמיש המטה וכיבוס וללבוש בגדים מכובסים שבת (בבתיך) [שבתוך] ימי אבלו אסור. ונעילת סנדל בבית אסור אף בשבת אך אם ירצה ינעול אנפליאות דאף בימי אבלו מותר עיין פרק קמא דכתובות [ד' ע"א] דפסק כרבי יוחנן דווקא דברים שבצנעה. אבל נעילת סנדל הוי קצת (קלוי) [גלוי] וצריך עיון בגמרא ובספרים גדולי' כי נהגו לנועלו. חייב בעטיפת הראש אף בבית בשבת וגם אינו מחזיר הקרע לאחוריו בשבת ובשוק בשבת אם אין מנעלין ברגליו טעון מחזרת קרע ופריעת הראש שיסיר [מעט] בעטיפתו ואם יש לו מנעליו ברגליו מנעליו מוכיחין עליו.
כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע. ובשבת קרעו לאחריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ודווקא על אביו ועל אמו אבל שאר קרובים אפילו תוך שבעה מחליף ואינו קורע. דכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע.
וקריאת התורה דברים שבצנעה הוא. דברים שבצנעה נוהג בשבת. יש פוסקין דאם קנה אדם לקרותו שביעי או שהוא כהן או לוי ואין בעיר אחר דקורין אותו בשבת תוך ז' אבלו דהוה ליה דברים שבפרהסיא דאינו נוהג.
ת"ר כל ל' יום תינוק יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים. [ע"ב] אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים. ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים. ביום ל' כן יוצא בדלוסקמא. ג' פי' בארון כך תרגם ירו' ע"כ. ר' יהודה אומר לא בדלוסקמ' הניטלת על הכתף אלא בדלוסקמא הניטלת באגפייה. ועומדים עליו בשורה ואומ' עליו ברכת אבלים. בן י"ב חדש יוצא במיטה. רבי עקיבא אומר (הוא) [היה] בן שנה ואיבריו כבן שתים או איפכא יוצא במיטה. רשב"א אומר היוצא במטה רבים מצהיבין עליו (פירש מרגישין ומצערין) ושאין יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו. רבי אלעזר בן עזריא אומר ניכר לרבים מתעסקים בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו. רבי מאיר אומר משם רבי ישמעאל מספידין עניים בני ג' עשירים בני ה'. רבי יהודה אומר משמו עניים בני ה' עשירים בני ו'. ובני זקנים כבני עניים. והלכה כרבי יהודה.
<h2>דף כד:</h2>
הלכה כר' גמליאל דר"ה ויום כיפורים (ברגלים) [כרגלים]. יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד. יום אחד לפני החג וחג ושמיני הרי כאן כ"א יום הכא איכא פלוגתא דרבוותא טובא כי הקשו למה לי למינקט מניינא די"ד יום הלא כשיבא יום כיפורים בטלו תורת שלשים. וכן מניינא דחג הלא כשיבא שמיני ובטלו תורת שלשים מכל מקום דלעניין לישב במקומו נקט מניינא או לעניין שאר דברים והאריכו מאד בדבריהם. וכן כתב הרמז"ל לבטל תורת שלשים ביום הכיפורים כשמת לו מת ערב ראש השנה. אמנם בסמ"ק וכן קצת גדולים אחרי' כתבו דאין מבטלין תורת שלשים אלא כשנהג שבעה ימי אבילות קודם הרגל אז בא הרגל ומבטל תורת שלשים. אבל האי דיום אחד לפני הרגל דלא נהג שבעת ימי אבילות הרגל מבטלו אין רגל הבא אחריו מבטל שלשים אלא צריך להשלים המניין.
אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרובים של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות.
כתב בהלכות גדולות אם נפטר אביו או אמו וקברם בחול המועד חייב לקרוע. ראב"ד אומר דקורעין קרוביו הראויין להתאבל. ואיכא פלוגתא דרבוותא ביום השביעי שמיעה בחול המוע'. וראבי"ה משמע מתוך דבריו דמברין בחול המועד עיין במרדכי מסכת מועד קטון דף שצ"ב ע"ב.
נהגו להתאבל אפי' על פי עד אחד ועל פי אשה וכותי מסיח לפי תומו.
שנים אומרים מת ושנים אומר לא מת אין מתאבל עליו מספק.
<h2>דף כה.</h2>
ועל חכם שמת הכל כקרוביו וכן על אדם כשר חייב לקרוע. ועל כל אדם היכא דקאי עליה בשעת יציאת נשמה. על חכם שמת כבודו בשעת הספדו לקרוע. תניא ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. והני מילי כששלדו קיימת.
תניא חכם ואינו רבו כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללים.
<h2>דף כה:</h2>
רב חנין לא הוו ליה בנין כו' מכאן נהגו אדם שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת קורין הבן על שם אביו.
<h2>דף כו.</h2>
ואלו קרעים שאין מתאחין הקורע על אביו ואמו ועל רבו שלמדו חכמה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף. הרואהו נשרף בכח כמעשה יהויקים. אבל נשרף באונס או שומע ולא ראה אינו קורע. הרואה ערי יהודה בחורבנן עיין כאן בגמרא (דף כו) ובסמ"ק כולן רשאין לשוללן.
<h2>דף כו:</h2>
תנו רבנן הקורע מתוך השלל, מתוך המלל ומתוך הליקוט לא יצא. מתוך האיחוי יצא ובאיחוי אלכסנדרי. תנו רבנן רשאי להופכו למטה ולאחותן. רבי אליעזר אוסר לאחותו. וקיימא לן כוותיה. וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך צריך להודיע ללוקח ואם לא הודיעו מחזיר. תניא תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהוא.
ירושלמי פרק יציאות השבת [ה"ב] ישב לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים אחד המגלח ואחד המתגלח. אמרו לו מת אביו וקרע ונמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה והוא שנמצא תוך כדי דיבור. מי שיש לו חולי בתוך ביתו ונתעלף וסבור שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה והוא שמת לאחר כדי דיבור. תנו רבנן מת אביו וקרע וכו'. מתו אביו ואמו אחיו ואחותו רבי יהודה בן בתירא אומר על קרובים קרע אחד, ועל אביו ואמו קרע אחד, שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו. הלכה כרבי יהודה בן בתירא והא דאמרי' הלכה כדברי המיקל באבל קריעה לחוד ואבל לחוד. עד היכן קורע ומוסיף עד טבורו. הגיע לטיבורו מרחיק שלשה אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו. נתמלא מלמעלה מחזירו למטה. הקורע מן הצדדין לא יצא וכן למטה. כהן גדול פורם מלמטה היוצא בבגד קרוע לפני מת גוזל חיים ומתים. האומר לחבירו השאילני חלוקך (ואבקר את) אבא שהוא חולה והלך ומת קורעו ומאחו ונותן לו דמי קירעו. ואם לא הודיעו לא יגע בה. חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תיטרף דעתו ומשתקין הנשים מפניו. מכאן משמע דבריא מודיעין אותו, עיין בהלכות שמחות דכתב דמותר להזמינו ולא יודיעוהו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש וקורע על חמיו וחמותו לכבוד אשתו אבל לא ינוח בחיקו תינוק לשחוק בו. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין פוקקין לחיו וכו' עיין פרק שואל [קנ"א ע"ב]. פלוגתא דרבוותא איכא אי כהן יכול לעמוד עליו ונהגו להקל. ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שימות.
מעשה בהר"ר שלמה מטרוייש שהיה אבל ובתוך שלשה ימים מת לו מת אחר והשלים אבילות הראשון. ואחר כך התחיל להתאבל על השני וטעמא לא פירש.
אין מברין אלא על מיטות זקופו' ואם לבו גס בו יברו על מטות כפויו'.
<h2>דף כז.</h2>
ההולך ממקום למקום אם יוכל למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן. פירוש יקנה צרכיו בדרך. ק"ל כרבי יהושע דאמר משיסתום הגולל חל אבילות. זוקפין המטות מערב שבת ממנחה ולמעלה ולא ישב עליהם עד שתחשך. ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה. וכל המטות הוא כופה דרגש אינו כופה. רשב"ג מתיר את קרבניטא (פירוש לולאותיו) והלכה כמותו.
מכבדין ומרביצין ומדיחין כוסות וצלוחי' בבית האבל. ואין מביאין מוגמר ובשמים בית האבל.
ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באיסקטלא ולא בקנון אלא בסלא. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. אבל עומדים בשורה ומנחמים.
אין מניחין את המטה ברחוב העיר. בח"ה מפני (שמגלה) [שמרגלה] את ההספד. ולא של נשים לעולם מפני הכבוד.
בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף וכו'.
<h2>דף כז:</h2>
עד שבא ר"ג ונהג קלות ראש בעצמו לצאת בכלי פשתן והאידנא נהוג עלמא בצררא בר זוזא. (בפר' נגמר הדין [מ"ח ע"א] גרסינן) היו אביו ואמו מזרקין כלים עד שלא נגעו במטה הנקברת עמו מצוה על אחרים להצילם. ומלמדין את האדם שלא יהא חבלן.
אין מועד בפני תלמיד חכם וכן שכן חנוכה. וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא יום שמועה כבפניו דמי. אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו. הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. לכל אומר שבו חוץ מאבל וחולה. דמשמע שב חולייך ובאבלותך. פרק שואל [קנ"ב ע"א] יש מת שאין לו מנחמים באים ויושבי' במקומו רב יהודה מכנף בי עשרה וכו'. משום הכי אומר גדולים אפילו כשאין אבל הולכי' י' להתפלל במקום שנפטר המת אותן שלא התפללו כבר מצוה גדולה לעשותן.
אבל יום ראשון אסור לאכול משלו. רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי. ירושלמי [פ"ג ה"ה] תבא מארה לשכנים שהצריכו לאבל לעשות מלאכה ולאכול משלו.
מי שנקבר בע"ש קודם בית הכנסת חייב בהבראה אם יש שהות לאכול קודם תפילה. דפסק כרבי יוסי בע"ש דשרי להתחיל עיין פ' ערבי פסחים [ק' ע"א]. ובלע המות לנצח.
נשים מברות נשים. ושכיר ויתום ומלמד הסומכים על שולחנו נראה דקרי לחם אחרים.
אשה היתה רחוקה מבעלה מהלך שלשה או ארבע ימים ואמרו לה הנחנו אישך גוסס והרמז"ל צוה להתאבל מדאמר פרק כל הגט [כ"ח ע"א] אבל גוסס רוב גוסס למיתה. גם כתב דאין לבטל תינוקות קטנים מלמודם כיון דאין אבילות לקטן.
מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה. ואי אית ליה מאן דקאי בצורכיה שרי. מכאן הוכחה דשרי ללמוד כדפרי' לעיל.
המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. שלשה לבכי. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. פרק נגמר הדין [מ"ו ע"ב] הספדא יקרא דשכבי הוא. אי אמר אל תספדוני שומעין לו ואי לא אמר הכי מוציאין מן היורשין דמי הספדו. המחותך והמסורס והנפלים אין מתעסקין עמהן. וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו ואין קורעין ומספידין עליו. אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים שהוא כבוד החיים. לא שעלה לראש הגג ונפל ומת, אלא אומר הריני עולה ונופל ומת וראו אותו עושה כן. אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן בחזקת שאבד עצמו שלא מדעת ואין מונעין ממנו כל דבר. כל הפורשין מן הציבור אין מתעסקין עמהן בכל דבר אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ושמחים. הרוגי מלכות אין מונעין מהם לכל דבר מכאן ראייה שמתאבלין על הקדושים שנהרגים בגזירות. מאימתי מתחילין משנתייאשו מלבקשו מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו. רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הן רובו. מת שנתפס עיין פרק מי שמתו [י"ח ע"א]. מי שהיה בעלה צלוב בעיר או אביו ואמו צלובין בעיר לא ישרה באותו העיר אלא אם כן הייתה גדולה כאנטוכיא ולא ישרה בצד זה אלא בצד אחרת. עד מתי אסור עד שיכלה הבשר שאין הצורה ניכרת.
<h2>דף כח:</h2>
נשים במועד מענות ולא מטפחות. בר"ח בחנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות. מכאן כתב ר"ג מ"ה דאבל נוהג בפורים. ימי משתה ושמחה קבלו עלייהו וי"ט לא קבלו עלייהו. ומשם הרמז"ל כתוב בתשובה שלא להתאבל עיין מסכת מגילה [ג' ע"ב] פר' המוכר פירות [ק' ע"ב] אין פוחתין מז' מעמדות ומושבו' כנגד ז' הבלים שבקהלת.
על צידוק הדין וקדיש בראש חדש ובחול המועד בווירמשא קורין דרך הליכה. במגענץ לא נהגו לאומרו כי אם על חכם גדול וכן בחנוכה ופורים ובניסן כל החדש מצדיקין דרך הליכה. וכן בסיון עד אסרו חג. הרב רבי יואל הלוי כתב דכל שבעה אחר שבועות אומר דרך הליכה דתשלומי דעצרת נינהו.
אין המנחמים רשאין לישב אלא על גב קרקע. נראה לי דהיינו דווקא בארץ ישראל שהיו רגילין על גב כרים וכסות. וכשמנחמים ישבו על גב קרקע. וכתבו הגאונים גם עתה ישבו האבלים על גב קרקע כל ז' כשאוכלין או כשהמנחמים אצלם בלבד בשבת.
אבל מיסב בראש. חתן מיסב בראש.
<h2>דף כט.</h2>
הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום (בדרך) [כדרך] שאמר יתרו למשה. הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום ולא בעניין אחר שנאמר [בראשית ט"ו] תבא אל אבותיך בשלו'.
מעשה באשה שחלה בנה והקיפה את העזרה. מכאן נראה שנהגו להקיף בית הקברות.
